הפועל מדברת: הסיפור של עמי אדמוני
- Joseph Press IV
- Feb 2
- 9 min read
ענף הכדורגל מעולם לא היה פופולרי ונגיש כמו שהוא היום. משחקים במדינות שונות, מצ׳ילה ועד סין, ניתנים לצפייה במרחק של אלפי קילומטרים, בשידור חי ובצבע, עם חיבור וי פי טלפון סלולרי ומנוי לאי אס פי אן בעלות של 15 דולר לחודש. המועדונים הגדולים באירופה הם למעשה מותגים גלובליים עם מיליוני אוהדים הפזורים בכל פינה בעולם, והמשחק משוחק ומתורגל, הן באופן חובבני והן באופן מקצועי, על ידי אנשים ממגוון רחב של רקעים, בערים, שכונות ומקומות רבים ברחבי העולם.
המעורבות החברתית ההולכת וגוברת בכדורגל - מטלוויזיה, משחקי וידאו ורשתות חברתיות, ועד תוכניות פיתוח שחקנים, מגרשי אימונים ומגרשי קטרגל - הגדילה את המשחק באופן משמעותי במאה ה-21, וכאשר יותר אנשים מחוברים למשחק מאי פעם, מובילי המשחק המקצועי ברמות הגבוהות - שחקנים, מאמנים ובעלים - הפכו לשמות מוכרים הן לאוהדים המזדמנים והן לאלה המסורים. כולם מכירים את מסי, רונאלדו ואמבפה, כי אנשים אלה אינם רק ספורטאים, אלא כוכבים עם מיליוני עוקבים ברחבי העולם. וכפי שהשחקנים התעלו מעבר להיותם "ספורטאים," כך גם הקבוצות המצליחות ביותר התעלו מעבר להיותן "מועדונים" - הן כיום תאגידים חוצי גבולות שנמצאים בבעלות אנשים שלעתים קרובות אין להם כל קשר או עניין בקהילות אותן הם מייצגים.
ולפיכך יש לומר, כי עם גידול בצפייה ובמעורבות בכדורגל, עסקי המשחק המתפתחים שירתו היטב את המממנים שלהם. בקצרה, השחקנים, המאמנים, והבעלים ברמות הגבוהות ביותר כיום הם עשירים באופן יוצאת דופן. כל כך עשירים, עד שהם לוקים במה שהפסיכולוגים מכנים "מחלת היותר" - יותר חסויות, יותר חשיפה, ויותר משחקים, הכול במטרה להרוויח יותר כסף. אך כפי שקורה ברוב תחומי החיים, רווחים גדולים יותר אינם מבטיחים איכות גבוהה יותר. למעשה, בעוד שמשכורות השחקנים, עלות הכרטיסים לאוהדים ורווחי הבעלים עלו - כך גם פחתו אומנות המשחק ונשמתו.
לא, הדברים לא תמיד היו כך. הכרוניקאים ומספרי האגדות מספרים על זמן שבו "הגן" היה עדן - לפני שהמשחק נקנה ונמכר שוב ושוב על ידי אנשים מונעי מסחר במקום מצפון. זמן שבו ענקים הילכו על פני האדמה, ואגדות נבנו לא על בסיס עוקבים ברשתות החברתיות, אלא בזכות הישגים ספורטיביים נדירים שנראו על ידי מעטים אך הוערכו על ידי מיליונים, בזכות כובד הסיפורים שעברו מאדם לאדם. אכן, תיעוד המשחקים הגדולים ביותר של אגדות כמו פלה או אאוזביו הוא נדיר - וההופעות המרשימות ביותר שלהם חיות בעיקר בזכרונות של אלו שזכו לראותם - אך גדולתם נזכרת בכל זאת. גם במדינת ישראל ישנם ספורטאים שימי השיא שלהם קדמו לשידורי הטלוויזיה החיים ולנגישות המיידית של הרשתות החברתיות. אלו הם אנשים ששמם הולך לפניהם; שמורשתם חיה במילים שתועדו על ידי מספרי אגדות וכרוניקאים מאז ומעולם - אנשים כמו עמי אדמוני מהפועל תל אביב.
רחמים (עמי) אדמוני, נולד ב-18 באוגוסט 1949, בקהילת שכונת שפירא הקטנה שבדרום תל אביב. כיום תל אביב היא המרכז המטרופוליני של ישראל - ביתה של תעשיית ההייטק המפורסמת בעולם ומוקד תוסס של חיי חברה, עם שפע של מסעדות, ברים, מועדונים וקניונים. אך תל אביב של ילדותו של עמי הייתה שונה בתכלית מזו של המאה ה-21: "לא היה כלום בתל אביב בשנות ה-50. השכונה שלנו הייתה פשוטה והבתים היו בנויים מצריפים מעץ." בעוד תל אביב גדלה מההתחלות הצנועות שלה באמצע המאה ה-20, שכונת שפירא נותרה כפי שהייתה תמיד - קהילה של מעמד פועלים, עם מהגרים צנועים ממגוון רחב של תפוצות יהודיות. בשנות ה-50, רבים מאותם מהגרים היו מזרחים, שהגיעו מארצות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בנימין, אביו של עמי, היה אחד מאותם מהגרים, שנולד וגדל בסוריה ועלה עם משפחתו לארץ ישראל המנדטורית כשהיה בן 13. אמו של עמי, מזל, הייתה שונה - היא הייתה ילידת ירושלים, ונמנתה עם משפחה יהודית, דור שביעי בארץ ישראל.
בנימין ראה לראשונה את אשתו לעתיד בביקור בצפת מביתו שבתל אביב. הם היו צעירים להפליא באותה תקופה - בנימין בן 20 ומזל בת 14 - ועבור בנימין זו הייתה אהבה ממבט ראשון. וכך עשה בנימין את מה שכל גבר צעיר מכובד בשנת 1930 היה עושה - הוא סיפר להוריו על מזל וביקש מהם ליצור קשר עם משפחתה כדי לדון באפשרות של נישואין בין הילדים ואיחוד בין המשפחות. לאחר הכרות קצרה, נקבע תאריך והחתונה בין בנימין ומזל התקימה עם הכבוד השקט והחום הקהילתי המסמלים את זמנם.
בין אם זה היה עניין של מזל או גורל, יש לומר כי בנימין ומזל אדמוני נועדו זה לזו. הם היו זוג ציורי: צעירים, יפים ופופולריים. כולם הכירו את האדמונים, וכולם אהבו אותם. במילותיו של עמי עצמו, הוריו היו גדולים מהחיים וקורנים מאור - כמו בסרטים ואגדות. מזל הייתה אישה חזקה ומבריקה - "היא בקלות יכלה להחליף את גולדה כראש ממשלה," אמר עמי על אמו. מזל, הייתה אשת חברה מהמעלה הראשונה - אשת רנסנס שבישלה, ניקתה, אירחה זרם אינסופי של אורחים, גידלה את עמי ושלושת אחיו, ודיברה שבע שפות באופן שוטף. בנימין, לא נשאר מאחור, היה איש עסקים מצליח - יזם שהשתמש בכשרונו ובידיו כדי לבנות עסק ממש מאפס כמהנדס קירור, שתכנן חדרי הקפאה למשאיות גלידה. כשהוא לא עבד לפרנסת משפחתו, הוא סייע לאשתו לארח אורחים בביתם. יחד, הם היו גם מארחי המסיבות וגם נשמתן; שכן שמחתו המדבקת של בנימין, חוש ההומור שלו והחברותיות הבלתי ניתנת לערעור, תמיד העלו את רוחם של אלו שבחברתו.
החמימות והחיות של בית משפחת אדמוני הפכו אותו למיקרוקוסמוס של הקהילה הרחבה יותר בשפירא. וכפי שעמי אהב להיות חלק ממשפחת אדמוני, הוא אהב לגדול בשפירא: "היינו קרובים מאוד - פיזית, מנטלית וחברתית. שפירא הייתה כל עולמי." בשל הקרבה בין המשפחות בשפירא, מזל לא הרגישה צורך להיות אם שתלטנית. "היא לא עמדה מעלינו," אמר עמי. "היא תמיד הייתה שם כדי לתמוך בנו, אבל נתנה לנו הרבה חופש." בזמן שאימהות אחרות בשכונה עקבו מקרוב אחר ילדיהן, כדי לוודא שזמן יקר לא מתבזבז על מה שהן תפסו כשעשוע חסר תועלת, מזל נקטה גישה אחרת להורות - גישה שגילמה את האמרה האמריקאית הישנה: "כל עבודה וללא משחק עושה את ג׳ק ילד משעמם." ולכן, בתקופה שבה משחק כדורגל כילד נתפס כבלתי ראוי, מזל עודדה את עמי לעסוק בתשוקתו ולשחק ללא הגבלה.
בעוד אהדת כדורגל הייתה באופן היסטורי מעין דת עבור משפחות רבות בישראל, כאשר הפועל משמשת כאידיאל הבחירה עבור מעמד הפועלים של תל אביב, המשחק תפס חשיבות פחותה בהרבה בבית משפחת אדמוני כשהיה עמי ילד. אביו, בנימין, לא היה אוהד הפועל מושבע. במקום זאת, הוא אהד את בני יהודה, מועדון שהוקם על ידי מהגרים יהודים תימנים בשכונת התקווה שבדרום מזרח תל אביב. עמי גדל כאוהד בני יהודה, וכאשר הוא התאהב לראשונה במשחק הכדורגל בגיל צעיר של 6, הוא שאף להיות כמו הכוכבים של קבוצתו האהובה - במיוחד יעקב גרונדמן ויוסף מהלל. כישרונו הטבעי של עמי למשחק היה עשוי להפוך את גיבוריו לגאים - הוא ניחן בכשרון נדיר של אַמְבִּידֶקְסְטְרִיּוּת, שהיה מיומן באותה מידה ברגל ימין וברגל שמאל, והכדור כמעט נדבק לרגליו כשכדרר. למעשה, כישוריו של עמי היו כה מופלאים עד שילדים ומבוגרים כאחד נהרו לראות אותו משחק במשחקים שבהם השתתף עם חבריו.
לבסוף, בגיל 12, הוא נבחן לקבוצת הנוער של בני יהודה והתקבל. אך לאחר שני אימונים בלבד עם המועדון, הוא נצפה על ידי מאמן פיתוח הנוער של הפועל תל אביב ששכנע אותו להצטרף לאדומים. "המאמן ראה אותי משחק באימון הראשון עם הפועל. אחרי אימון אחד, הוא אמר לי להביא את אבי ואת תעודת הזהות שלי. למחרת הוא רשם אותי - והייתי שחקן של הפועל תל אביב." ההחלטה לעזוב את המועדון האהוב עליו ולעבור להפועל הייתה קלה עבור עמי. הרי באותם ימים, ארגון מסודר של המועדון היה מותרות שהיו שמורים רק לקבוצות המובילות בארץ: "האמת..." אמר עמי, "...הייתה הרבה כאוס בבני יהודה. היו רק שתי קבוצות ששווה לדבר עליהן - הפועל ומכבי. הכל היה הרבה יותר מקצועי כשהגעתי להפועל".
לאחר שהצטרף להפועל, לא לקח זמן רב עד שעמי עשה לעצמו שם גם בזירה המקומית וגם בזירה הלאומית. "בכל עונה ששיחקתי בליגת הנוער עם בני גילי הובלתי את הליגה בכיבושים - הייתי מלך השערים. וגם כששיחקתי בנבחרת ישראל עד גיל 18, הייתי מלך השערים." בעוד כישרונו הבלתי מעורער של עמי הניח את הבסיס להצלחתו המיידית, זה היה מוסר העבודה המרשים שירש מאביו וההכוונה הראויה שקיבל ממאמן הנוער, רחביה רוזנבוים שהפכו אותו לשחקן עילית ברמה הגבוהה ביותר. בזמנו, רוזנבוים היה כדורגלן נהדר בפני עצמו, אך כמאמן הוא היה יוצא דופן. הוא לימד את עמי הצעיר את הדקויות, הטקטיות והאסטרטגיות של המשחק, תירגל איתו את הטכניקות הנכונות לבעוט בכדור בדיוק, והראה לו איך לקרוא את המגרש ולקבל את ההחלטה הנכונה ברגע הנכון. עמי השקיע שעות על גבי שעות של עבודה בשדה האימונים, חידד את כישוריו ויישם את תורתו של המאמן רוזנבוים. למעשה, כל חייו של עמי סבבו סביב עבודתו בחברת הקירור של אביו וקריירת הכדורגל שלו - כי כשהוא לא עבד, הוא שיחק כדורגל, וכשהוא לא שיחק כדורגל, הוא דמיין כל מהלך ומשחק בראשו.
כשהגיע הזמן לעמי לבצע את המעבר מחטיבת הנוער למשחק המקצועי, הוא היה מלווה ברחביה רוזנבוים, שקודם לתפקיד מאמן הקבוצה הבוגרת בשנת 1968. מה שהיה אמור להיות אירוע משמח עבור עמי הפך במהרה לחוויה מעוררת מציאות, שכן הוא נאלץ להתמודד מיד עם התקופה המאתגרת ביותר בקריירה הצעירה שלו.
כשנכנסתי לראשונה לקבוצה הבוגרת, היו רק שתי קבוצות רציניות שכדאי לדבר עליהן - הפועל תל אביב ומכבי תל אביב. כל שחקן בקבוצות הללו שיחק במשך 10 שנים רצופות - זו הייתה הקריירה שלהם. במצב כזה, כמעט בלתי אפשרי להחליף שחקן ותיק ומבוסס בקבוצה, אבל זה מה שהיית צריך לעשות אם רצית לשחק." עבור עמי, השחקן שאותו היה עליו לנצח כדי לתפוס את מקומו בקבוצה היה חיים נוריאלי. "זה לא היה קל," אמר עמי. "הוא היה הקפטן של הקבוצה, והמאמן פחד ממנו! אבל הייתי חייב להוציא אותו".
אם עמי היה עולה בסולם הכדורגל המקצועי בימינו, סביר להניח שהוא היה מקבל תמיכה משחקנים ותיקים - במיוחד מהקפטן - כדי להקל על המעבר שלו לקבוצה הבוגרת. אך בשנות ה-60, הוא היה, למעשה, לבד. נחוש בדעתו, הוא נשען על הנחישות, ההתמדה והביטחון העצמי שהביאו אותו לפסגת ליגת הנוער, ובסופו של דבר הוא גבר על ההתנגדות של נוריאלי וזכה במקום בהרכב הפותח. "הייתי חזק מנטלית ופיזית. לא חשבתי על אף אחד אחר, ידעתי את המטרה שלי - רציתי לשחק. סירבתי לוותר על זה, והמשכתי להתחרות עד שהוצאתי אותו משם. הייתי לוחם".
היום שבו עמי החליף את חיים על המגרש היה יום שלא ישכח לעולם. "המשחק התחיל כשחיים שיחק על המגרש..." אמר עמי, "...והוא לא שיחק טוב. הוא לא היה טוב, אבל המאמן פחד ממנו, אז הוא לא אמר לו כלום. במקום זאת, הוא אמר לי ללכת להוציא אותו! אז עליתי למגרש ואמרתי לו באצבע שלי לרדת מהמגרש - אבל חיים סירב בהתחלה. בסוף הוא ירד לספסל ואני שיחקתי".
סכסוך כזה בין נער בן 18 לבין שחקן וותיק ומבוסס היה קשה מאוד לרוב הספורטאים - הרי אומרים ש"לחץ שובר צינורות". אבל עמי לא היה "רוב הספורטאים." למעשה, אם להשתמש בביטוי של מאמן הכדורגל העולמי הנודע ז'וזה מוריניו - הוא היה מיוחד. עמי אדמוני, מעולם לא היה לחוץ - לא לבסס את מקומו בקבוצה הבוגרת של הפועל, לא להחליף את חיים, ולא להוכיח את ערכו על המגרש. לא משנה גודל הבמה, הימור המשחק, או עוצמת התחרות, הוא נותר שליו ואיתן. אכן, אף רגע לא היה גדול עבורו. שלוותו המדהימה לנוכח הקושי והאתגר הייתה, אולי, המתנה הגדולה ביותר שקיבל מהוריו הפנומנליים. האופטימיות הבלתי מעורערת שלהם, ללא קשר למצב, עיצבה את עמי להיות אדם שלא ניתן לערערו ובעל ביטחון עצמי. ותכונות אלו אפשרו לו לשחק את המשחק שלו עם חופש, יצירתיות ודיוק, בכל זירה.
"זה לא באופי שלי להרגיש לחץ. אני אדם שמח - אני מחייך, אני אופטימי, ואני לא לוקח שום דבר באופן אישי. שיחקתי כדורגל כי נהניתי מהמשחק - אהבתי לשחק - אז לא אפשרתי לעצמי לחוות שום לחץ".
בדיוק כשקריירת הכדורגל המקצועית של עמי החלה לצבור תאוצה, התפתחות נוספת התחוללה בחייו האישיים. בשנת 1966, כשנתים לפני שערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת של הפועל, ראה עמי את הנערה שתהפוך לאשת חלומותיו - ולימים אשתו - ביום סתיו שגרתי בתל אביב. הוא היה אז בן 17 בלבד, והגיע לביתו של חברו לקבוצה, אברהם כהן, כדי לקחת אותו למשחק של אותו היום. במקרה, הבחין באחותו הצעירה של אברהם מטפלת בילד - ומשם התחילה הסיפור. שמה היה יפה - שם שמשמעותו בעברית היא "יפה" - וכפי ששמה מעיד, היא הייתה יפהפייה ועוצרת נשימה. כשהשניים התוודעו אחד לשנייה, היה ברור מיד שהם מתאימים זה לזה. בדומה להוריו של עמי, גם הוא ויפה היו חברותיים, אדיבים, מצחיקים, נינוחים ואנשי עבודה. חמש שנים לאחר המפגש הראשון בבית משפחת כהן הם נישאו בתל אביב - עמי היה בן 22; יפה, בת 20 - ומאז הם יחד.
בדיוק כפי ששנות ה-70 סימנו את תחילת חייו של עמי כאיש נשוי, כך גם עשור זה היה העשור שבו הפך לכדורגלן מקצועי מוביל ולחלק בלתי נפרד מהקבוצה הבוגרת של הפועל תל אביב. במהלך שיאו שיחק ב-129 משחקים עבור המועדון, בו שימש כעמוד התווך בתפקידו כקשר מרכזי, במסורת אגדות הפועל כמו רוני קלדרון ומשה מורדכוביץ'. הוא אהב לשחק על הבמות הגדולות ביותר מול היריבות הקשות ביותר, והמשחקים הבלתי נשכחים ביותר שלו היו אלו עם הסיכונים הגבוהים ביותר והאווירה המחשמלת; משחקי דרבי מול מכבי, קרבות מול בית"ר - "זה היה כמו ללכת למלחמה" - ומשחקי גביע אסיה מול הקבוצות הטובות ביותר ביבשת, כל אלו נחרטו בזיכרונו של עמי. בתקופתו בהפועל הוא שיחק במשחק ידידות מול באיירן מינכן בגרמניה, ובמסגרת הרכב מיוחד משולב של מכבי והפועל, אירח את מנצ'סטר יונייטד בבלומפילד - משחק שבו נדרש לשמור על האגדה בובי צ'רלטון.
בשנת 1979, בגיל 30, סיים עמי אדמוני את כהונתו בהפועל תל אביב. זו הייתה קריירה מפוארת - קריירה שהוקדשה לשירות נאמן למועדון הגדול ביותר בישראל. עד היום עמי ממשיך לצפות במשחקי הפועל, וילדיו ונכדיו נמנים עם האוהדים הנלהבים ביותר של המועדון. אף על פי שכיום כמעט ואין תיעוד מצולם של הישגיו על מגרש הכדורגל, כוכבו של עמי זוהר בזיכרונם של כל מי שזכו לראותו בשיא כוחו - כובש שערים מרהיבים מזוויות בלתי אפשריות, מכתיב את קצב המשחק, ומוסר את המסירה המושלמת ברגע המכריע - וכך הוא חורט את שמו על דפי ההיסטוריה העשירים של הכדורגל הישראלי.
Comments