הפועל מדברת: הסיפור של יונה זליקובסקי

בעולם הספורט המקצועי שבו הרבה עומד על הפרק, הקריירה של ספורטאי – שלעיתים נמשכת כמה שנים – מוגדרת באופן פרדוקסלי על ידי רגע אחד בלבד. לברון ג'יימס, לדוגמה – שחקן כדורסל בעל מיומנות אדירה ומוניטין רב, שמחזיק במספר שיאים יוקרתיים שלרוב כנראה לא יישברו – זכה ברגע שהגדיר את הקריירה שלו במשחק השביעי של גמר ה-NBA בשנת 2016 נגד הגולדן סטייט ווריורס, כאשר חסם זריקה שבסופו של דבר הבטיחה לעיר קליבלנד את אליפות הספורט המקצועית הראשונה שלה אחרי 50 שנה. רגע זה, שייזכר לנצח בפנתיאון הכדורסל כ-"The Block" (החסימה), סימן את שיא הקריירה של לברון. למרות שהמשיך וזכה באליפות נוספת עם הלוס אנג'לס לייקרס, ייזכר תמיד בזכות האופי ההיסטורי של האליפות שבה זכה כששיחק בשביל קליבלנד – אליפות שהובטחה הודות למהלך הגנתי אחד יוצא דופן.

גם בכדורגל ישנם רגעים כה מרהיבים ובלתי נשכחים שהם בולטים בקריירות של הספורטאים שאליהם הם שייכים. לדייגו מראדונה היו שני רגעים כאלה באותו משחק – "יד האלוהים", השנוי במחלוקת, ו"שער המאה" האגדי, שניהם התרחשו בהפרש של דקות בודדות בחצי גמר מונדיאל 1986. האחרון שביניהם היה הוכחה לכישרון הכדורגל יוצא הדופן של מראדונה, שכן ב-11 נגיעות תוך 11 שניות הוא עבר חמישה שחקנים אנגלים בדרכו להבקיע את אחד מהשערים האמנותיים ביותר בכל הזמנים. הראשון, לעומת זאת, היה ייצוג הולם לתחכום ולשנינות של האיש הגדול – הוא עצמו העניק לגול הלא חוקי את שמו כאשר אמר לאחר המשחק כי השער הובקע "קצת עם הראש של מראדונה, וקצת עם היד של אלוהים". 

רגעים בעלי משמעות היסטורית כזו אינם שמורים רק לתחרויות בזירה הבינלאומית. שכן, בתולדות העשירות של הכדורגל הישראלי ישנם פרקים רבים שמגדירים עידנים, עונות וקריירות. הפועל תל אביב, המועדון השלישי המצליח ביותר בהיסטוריה המפוארת של הכדורגל הישראלי, שהייתה ביתם של אגדות רבות שחרוטות בזיכרונם של אוהדים ברחבי העולם. שער הניצחון של גילי לנדאו בדקה ה-86 נגד מכבי חיפה שהבטיח את אליפות הליגה הלאומית בעונת 1985/86 עולה מיד בזיכרון, כמו גם שער הפאול של רפעת טורק ב-1981 מול הפועל ירושלים מעיגול האמצע. רגע נוסף בעל משמעות דומה התרחש כעשור לפני הבעיטה המרהיבה של טורק באצטדיון ה-YMCA; שכן בגמר גביע המדינה 1971/72 כבש החלוץ המרכזי שייע אהרון פייגנבאום את שער הניצחון בדקה ה-41 מול הפועל ירושלים. הסיומת הנקייה של שייע הייתה רק אחת מתוך 131 שערים שכבש במהלך הקריירה המפוארת שלו בשביל הפועל תל אביב. ואם כי שער זה היה בהחלט מכריע, הוא הפך לאגדי בזכות הבנייה המרהיבה של המהלך: הקשר הימני של הפועל השתלט על הכדור עמוק במגרש, פרץ לשליש האחרון של ירושלים והעביר מסירה מדויקת לשלמות שסייעה לסיום המהלך המוצלח של שייע.

בעוד הקריירה המדהימה של שייע פייגנבוים תועדה בהרחבה, האיש שיצר את ההזדמנות המכריעה ההיא, יוני זליקובסקי, נותר יחסית ללא תהילה. הקריירה שלו, אף שהיה חסר בה את אור הזרקורים או את ההערכה של עמיתיו, ראויה לציון בפני עצמה. שכן, בנוף הכדורגל הסוער של שנות ה-70, יוני מעולם לא היה כוכב, ובכל זאת היה בלתי ניתן להחלפה – התגלמות שקטה של רוח מעמד הפועלים והנחישות העיקשת של הפועל תל אביב. 

יונה "יוני" זליקובסקי נולד בקיבוץ שפיים ב-18 בספטמבר, 1948 לחוה ויצחק. כמו רוב תושבי שפיים, גם משפחת זליקובסקי הייתה ממוצא פולני. הוריו של יוני הגיעו לקיבוץ זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות בשנת 1948. "לא יכולתי לבקש הורים טובים יותר כילד," אמר יוני. "האהבה שלהם לקיבוץ ולמדינה הייתה מורגשת, והיה להם חשוב מאוד לגדל אותי ואת אחיי בקיבוץ." אכן, אופייה הקהילתי של החיים בקיבוץ והערכים שהם החדירו בכל תושביו – אלטרואיזם, נתינה עצמית, ונחישות שקטה ובלתי מעורערת – היו עקרונות יסוד במשפחת זליקובסקי. חוה ויצחק היו אנשים צנועים ואכפתיים – תמיד הציעו לעזור לאחרים בבעיותיהם, ותמיד חיפשו דרכים להושיט יד ולסייע למי שהזדקק לך. 

"אמי נקראה 'חבָלִי' על ידי חברי הקיבוץ שלה..." אמר יוני, "...זה היה כינוי חיבה שהוענק לה מתוך אהבה. אבי, גם הוא, היה אדם חם מאוד. הוא עבד במטעים וקטף ומסק קלמנטינות ותפוזים – ואפילו כקשיש, הוא היה מציע לעזור לאסוף פירות בעונת השיא." דרך הלקחים שלמד מהוריו, ומהאווירה של שפיים, יוני הבין במהירות את ערכה של האנושיות – אהבה לזולת, עמידה איתנה מול קשיים ואתגרים, וחשיבות השמירה על יושר מוסרי במבחני החיים. אלה היו האידיאלים החשובים שחוה ויצחק העבירו ליוני. 

בעוד שיוני בהחלט העריך את הקצב ואת תחושת המטרה המשותפת של החיים בקיבוץ, לעיתים הם הפכו למתישים ומונוטוניים. "קיבוץ הוא בעצם קומונה. אתה מאוד קרוב לכל מי שגר שם. אבל החיים הם מחזוריים, אתה מתעורר עם אותם אנשים, אוכל עם אותם אנשים ולומד עם אותם אנשים. ואז, בתחילת היום הבא, המחזור חוזר על עצמו." לאור  חוסר השינוי שבחיי הקיבוץ, אין זה מפתיע שיוני רצה לחוות עולם רחב יותר מעבר לגבולות של שפיים, וההזדמנות לכך הגיעה דרך עולם הכדורגל. 

כדורגל בשפיים היה פופולרי בצורה יוצאת דופן, בעיקר משום שמועדונים משתי הליגות הבכירות של הכדורגל הישראלי, וגם נבחרת ישראל, נהגו לבקר בקיבוץ באופן קבוע. יוני החל לשחק כדורגל מהרגע שיכול היה ללכת, ולאחר שבעט בכדור הראשון שלו, התאהב מיד. למרות שלבסוף התפרסם בכדורגל המקצועי בהפועל תל אביב, כילד היה אוהד נלהב של הפועל פתח תקווה – ובצדק. בשנות ה-50 וה-60 פתח תקווה החזיקה באחת הקבוצות החזקות ביותר בישראל – זכייה באליפות ליגה א' בשנת 1955, גביע המדינה בשנת 1957, ולאחר מכן חמש אליפויות רצופות של הליגה הלאומית בין 1958 ל-1963. יוני העריץ את הסגל האגדי ששלט בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60; והוא חלם שיום אחד יגיע לרמת גיבוריו – נחום סטלמך ושלמה נהרי, אך לאחר שנים רבות של משחק כדורגל חובבני בשפיים, ההזדמנות הראשונה של יוני לשחק בצורה תחרותית לא הגיעה בהפועל פתח תקווה או בהפועל תל אביב. במקום זאת, היה עליו לעבוד קשה ולבנות את דרכו מלמטה, דרך הקרבות הבלתי סלחניים של הליגות הנמוכות.

בשנות ה-60 וה-70, רוב שחקני הכדורגל ששיחקו בקבוצות הבכירות בישראל היו כישרונות שגדלו במועדון עצמו – כלומר, הם הצטרפו למועדון בצעירותם, שיחקו בו כנערים, ולאחר מכן קודמו מתוך המועדון לקבוצה הבוגרת. כך היה במקרה של נחום סטלמך בהפועל פתח תקווה, וכמעט כל חבריו העתידיים של יונה בהפועל. אכן, שייע פייגנבוים, עמי אדמוני, יחזקאל חזום ואברהם כהן, לדוגמה – כולם התחילו את הקריירה שלהם בהפועל תל אביב. אבל יוני היה שונה, שכן הוא התחיל את הקריירה שלו בליגה א', הליגה השנייה בכדורגל הישראלי באותה תקופה, במכבי הרצליה. לאחר ששיחק שם שנה אחת, הוא עבר להפועל הרצליה – גם היא בליגה א' – שם נשאר בשלוש העונות הבאות. 

הזמן של יוני בקבוצות בהרצליה היה לא קבוע ומלא בתסכולים – הוא נע בין ההרכב הפותח לספסל לאורך ארבע שנותיו שם, ולכן מעולם לא קיבל את ההזדמנות הנדרשת כדי להותיר חותם על המועדון או על הליגה. למרות זאת, הוא לא נרתע – החלום שלו לשחק בליגה הבכירה של הכדורגל הישראלי בער בעוצמה, ולא דעך בגלל מכשולים. וכך, עם סיום עונתו השלישית בהפועל הרצליה, יוני קיבל החלטה נועזת להמר על עצמו, וביקש לעבור לקבוצה שאותה אהד מאז ילדותו – הפועל פתח תקווה. למרבה הצער, הרצליה סירבה לשחררו. לא נורא, אם הוא לא יכול היה לשחק בקבוצה האהובה עליו, הוא הסתפק בדבר הבא הכי טוב – לשחק בקבוצה האהובה על אחיו הגדול, ישראל: הפועל תל אביב. "למעשה, הגעתי להפועל תל אביב בעיקר בגלל אחי הגדול," אמר יוני. 

מימי ילדותו בקיבוץ, יוני פיתח חברות עם כדורגלן העבר של הפועל תל אביב ונבחרת ישראל, אמציה לבקוביץ'. הקשר ביניהם נוצר במהלך אחד מביקוריה הרבים של הפועל בשפיים, ובמשך שנים לאחר מכן נשאר אמציה דמות קבועה בחייו של יוני. לאחר שאחיו של יוני, ישראל, הציע לו לבדוק אפשרות לשחק בהפועל, פנה יוני לאמציה, שארגן עבורו מבחן מול מאמן הפועל דאז, הרי גיים. גיים התרשם מאוד מהביצועים של יוני ומיהר להפוך את המעבר לרשמי תמורת 3000 לירות – הפעם, דרכו של יוני לליגה הלאומית לא תיחסם. וכך הגיע יונה זליקובסקי לליגה הלאומית בשביל הפועל תל אביב. 

למרות שהגשים את חלום ילדותו והגיע לליגה הלאומית, מקומו של יוני בהרכב הפותח של הפועל תל אביב היה רחוק מלהיות מובטח כשהצטרף למועדון. אחרי הכל, רק שנה קודם לכן הוא היה לעיתים שחקן שולי בקבוצה בינונית מליגה א', לפני שקיבל את ההזדמנות לשחק בזירה הלאומית. יוני עצמו חשש לגבי מקומו בין האליטה של הליגה: "לא האמנתי שאוכל להשתלב במהירות. שחקן שמגיע ממועדון כמו הפועל הרצליה לא יכול לחלום על שילוב מהיר וטבעי עם דמויות כמו פרימו, פייגנבאום, חזום ואחרים." אך מבלי שיוני או חבריו החדשים ידעו, הכישרונות הייחודיים שלו היו בדיוק מה שהקבוצה הייתה זקוקה לו. 

מה בדיוק ראה מאמן הפועל תל אביב, הרי גיים, במשחקו של יוני במהלך המבחן שגרם לו לקחת סיכון על שחקן נודד מהליגה השנייה של הכדורגל הישראלי? ובכן, במילה אחת: מהירות. "נהגו לומר לי שאני מהיר יותר ממטוס," אמר יוני. "למעשה, הייתי כל כך מהיר שלפעמים הייתי עוקף את הכדור." המהירות המתפרצת של יוני הוסיפה אלמנט להרכב האגדי של הפועל שהיה חסר לו קודם לכן. התאוצה המסחררת שלו הייתה מתנה מאלוהים שלא ניתן היה ללמד. וכאשר זו השתלבה עם כדרור עדין, תזמון מושלם, ומסירות מדויקות, הוא הפך לכוח דינמי שקשה היה להתמודד איתו כשפרץ באגפים אל מול מגני היריבה. הכישרון הגולמי של יוני, יחד עם אופיו הצנוע והרוח הענווה שירש מהוריו האוהבים, אפשרו לו להשתלב בצורה חלקה בהרכב. "חברי הקבוצה בהפועל קיבלו אותי יפה מאוד למועדון. השתלבתי בקבוצה במהירות. מהאימון הראשון הם קיבלו אותי. וכמובן, הייתי נרגש מאוד לשחק איתם." 

הספיק לראות אותו משחק רק פעם אחת, כדי שהמאמן הרי גיים יהיה מודע היטב לסט הכישורים הייחודי של יוני. הצעד הבא הקריטי היה ללטש את הכישורים האלה ולשכלל את כישרונותיו כך שיוכלו להועיל במיידית על המגרש. למרבה המזל עבור יוני והפועל תל אביב, ליטוש כישורים ושכלול כישרונות היו תחומי המומחיות של הרי גיים. "המאמן גיים נתן לי הרבה ביטחון. העצות שלו היו קלות להבנה וליישום. הוא לימד אותי בטעם, וההדרכה שלו עזרה לי להפוך לחלק מהקבוצה", אמר יוני. כפי שהחיבור של יוני עם חברי קבוצתו היה מיידי בחדר ההלבשה, כך גם הכימיה ביניהם על המגרש הייתה חלקה ומוצלחת.

כצפוי, הוא התחיל את משחקיו הראשונים בהפועל על הספסל – אבל מהר מאוד התברר הן לאוהדים והן לשחקנים שיוני היה בעל ערך רב מדי מכדי להישאר בצד. אך עד כמה יכול שחקן בן 23, שנדד במשך רוב הקריירה שלו בליגה השנייה, להיות באמת בעל ערך? התשובה, כפי שהתברר, הייתה גדולה בהרבה ממה שמישהו יכול היה לדמיין. 

ב-13 בספטמבר 1972, חמישה ימים בלבד לפני יום הולדתו ה-24 של יוני, הפועל תל אביב עלתה למגרש מול בית"ר ירושלים ברבע גמר גביע המדינה. המשחק נערך באצטדיון של בית"ר, וכמו בכל מפגש ביריבות המרה הזו, האווירה הייתה מחשמלת והמתח היה מורגש. "כשהיינו נכנסים לירושלים לשחק נגד בית"ר, אפשר היה להרגיש את הלחץ מהרגע שנכנסנו לעיר. וליתר דיוק – אפשר היה להרגיש את השנאה, את השנאה בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים." 

עוצמת המעמד לא חמקה מיוני, וכאשר דרך על מגרש ה-YMCA, רגליו רעדו מהמשקל של הציפיות. אך כל הלחץ שהרגיש באותו יום רביעי טעון לא נראה לעין עבור חבריו לקבוצה והאוהדים – שכן יונה זליקובסקי שיחק משחק מצוין. במשחק שנזקק להארכה כדי להכריע את המנצחת, הפועל תל אביב ניצחה 2-1; שני השערים בושלו על ידי לא אחר מאשר יונה זליקובסקי. 

שבוע לאחר שהפילה את בית"ר ירושלים, עמדה הפועל בפני מפגש עם מכבי חיפה בחצי הגמר של אחת התחרויות היוקרתיות ביותר בכדורגל הישראלי. במשך חמש שנים נאבקו שחקני הפועל להגיע לפסגת הכדורגל הישראלי. במשך חמש שנים נלחמו באומץ, אך נפלו באופן טרגי. אבל, ב-20 בספטמבר 1972, הם הצליחו. ניצחון של 2–1 על מכבי חיפה מול 20,000 צופים באצטדיון הלאומי ברמת גן, החזיר אותם למקומם הראוי בפסגת הכדורגל הישראלי. ושוב, כפי שהיה רק שבוע קודם לכן במגרש ה-YMCA, שני השערים בושלו על ידי יונה זליקובסקי. 

ואז הגיע גמר גביע המדינה מול הפועל ירושלים, והרגע המפואר שעתיד היה להגדיר את הקריירה המפוארת של יוני. ככלל, המשחק לא התעלה על גובה הציפיות. אכן, בדיווחים שלאחר המשחק בעיתון, המרכזי של מפ"ם - "על המשמר" - תואר המשחק כ"איטי..." ונכתב ש"רמת הכדורגל הייתה נמוכה." היוצא מן הכלל, כמובן, היה משחקו של יונה זליקובסקי. "בהתקפה..." כך כתב "על המשמר", "...המצטיין היה יונה זליקובסקי, השחקן בן ה-24 מקיבוץ שפיים. זליקובסקי נע בזריזות יוצאת דופן והיה אחראי באופן ישיר לשער הניצחון." שער זה, שגם הפעם בושל על ידי יוני, הפך לרגע של פעם בחיים. "במחצית הראשונה של המשחק, השתלטתי על הכדור במרכז המגרש – והייתי שחקן מהיר מאוד, מהיר מאוד, ועברתי שני מגני ירושלים ומסרתי את הכדור לשייע פייגנבוים, והוא כבש את השער. ולמרות שאני לא שומע טוב במיוחד באוזן ימין, אני זוכר בבירור שהוא צעק 'יוני, אתה מדהים!'"

לאחר שהשער נכבש, יוני רץ באינסטינקטיביות לחבק את האוהדים – כי היה אדם אחד, יותר מכולם, שהוא פשוט היה חייב למצוא. "ברגע ששי כבש, מיד הלכתי לחפש את אחי כדי לקבל את הברכה שלו. בלעדיו, לעולם לא הייתי מגיע להפועל תל אביב, ולא הייתי חווה את הרגע הזה." 

ב-26 בספטמבר, 1972 זכתה הפועל תל אביב בגביע המדינה, לאחר שניצחה את הפועל ירושלים 1-0 באצטדיון רמת גן. בהתאם למסורת, העניק נשיא המדינה דאז, זלמן שזר, את הגביע לשחקני הפועל. "זה היה השיא של הקריירה שלי בכדורגל," אמר יוני. 

לאחר הזכייה בגביע, חזר יוני הביתה לקיבוץ שפיים. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים, בה גויס יוני לשירות. למרבה הצער, מה שהייתה אמורה להיות תחילתה של קריירה ארוכה ומפוארת נקטעה בסופו של דבר בשל המלחמה. "כשחזרתי מהצבא, כבר לא הייתה לי את אותה יכולת פיזית כמו קודם. אז זה היה הסוף." למרות הסיום הפתאומי לקריירה שהייתה פעם מבטיחה, היא הייתה ללא ספק הצלחה מסחררת. מההתחלה הצנועה בקיבוץ שפיים, דרך מכבי והפועל הרצליה בליגה א', ועד לגבהים המפוארים של הפועל תל אביב – חייו של יוני ככדורגלן היו עדות לכוחה של ההתמדה. 

כיום, בפנסיה, יוני כבר לא אוהד את הפועל פתח תקווה – במקום זאת, הוא תומך נלהב במועדון שבו עשה את שמו: הפועל תל אביב. כשהוא מתבונן בקריירה שלו כיום, בגיל 76, הוא מוצף בתחושת הערכה – על ההזדמנויות, על הזיכרונות ועל הרגעים שעיצבו את מסעו יוצא הדופן. 

"מהרגע שהתחלתי לשחק ולהתאמן בהפועל, הפכתי לחלק מהקבוצה. זו הייתה תחושה מצוינת להיות חלק מהחבורה המיוחדת הזו. זה נתן לי כל כך הרבה ביטחון עצמי – גם על המגרש כשחקן, וגם מחוץ למגרש כאדם. אנשים מרגישים לעיתים קרובות גאווה כשהם עושים משהו טוב למען המדינה שלהם. ככה הרגשתי לגבי הזמן שלי בהפועל תל אביב – תמיד יכולתי לומר לעצמי, 'יוני, עשית משהו עבור הקבוצה.'"