הפועל מדברת: הסיפור של אליאור ברנס

ב-24 במאי 1986, ביום האחרון של עונת ליגה לאומית, התמודדו שתי הקבוצות הטובות ביותר של העשור – הפועל תל אביב ומכבי חיפה – במשחק שאותו רבים רואים כגדול ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. עם פתיחת עונת 85-86, חיפה הגיעה לאחר שזכתה בשני תארים ברציפות ורוב המומחים ציפו שתזכה בתואר שלישי ברציפות. הייתה זו הערכה מוצדקת; אחרי הכל, חיפה הסתמכה על שחקנים כמו זהי ארמלי, רוני רוזנטל, משה סלקטר, ואבי רן – אגדות מועדון שנחשבים בין הכדורגלנים הגדולים של ישראל בכל הזמנים. אבל להפועל תל אביב היו תכניות אחרות, כשהם חתרו לחזור לפסגת הכדורגל הישראלי לראשונה מאז תחילת העשור. אף אחת מהקבוצות לא ויתרה, ומה שהתרחש לאורך העונה היה מרוץ לתואר התחרותי ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי.

לאורך כל העונה, התחרו חיפה והפועל על המקום הראשון בליגה, וחלפו זו על פני זו שוב ושוב עד למחזור האחרון. ערב המשחק הגדול ביותר שנערך אי פעם, הובילה חיפה את הליגה עם 57 נקודות, והפועל הייתה שנייה עם 56. נותר משחק אחד שיקבע את האלופה. המתח היה גבוה, יציעי בלומפילד היו מלאים, ולראשונה בתולדות ליגת העל, שודר המשחק בשידור חי למיליוני ישראלים.

ההרכב של הפועל באותו יום כלל מספר כוכבים בכדורגל הישראלי – שחקנים שנזכרים עד היום בקרב אוהדי הפועל בזכות תרומתם המדהימה למועדון הפועל תל אביב. אלו היו שמות כמו אלי כהן, גילי לנדאו, שבתאי לוי, וכמובן משה סיני. בשנת 1985, כל אחד מהם היה בשיא הקריירה שלהם ועם תואר ליגה עם הפועל תחת חגורתם. שחקנים נוספים בלטו במועדון בעונת 85-86: מגנים כמו יוסי זאנה ויעקב אקהויז והחלוץ מוריס זאנו.

אבל היה שחקן אחד במגרש באותו יום שבלט מעל היתר - לא בזכות הישגי עבר או שם מפורסם, אלא בזכות פניו הצעירות והבגרות, החן והביטחון שהוא הפגין על הבמה הגדולה ביותר. איך ילד בן 17 מצא את עצמו פותח בהרכב של אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, אולי במשחק הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, הוא אגדה של זמננו - סיפור יפה של כישרון מופלא, מוסר עבודה יוצא דופן, וכוח של משפחה אוהבת ומטפחת. זהו סיפורו של אליאור ברנס.

אליאור היה הראשון מבין שלושה ילדים שנולדו לדינו ואתי ברנס בעיר בת ים - עיר חוף דרומית לתל אביב. בעת לידתו, אתי - אמו של אליאור - הייתה עקרת בית שהקדישה את זמנה לגידול ילדיה. אביו, דינו, היה מנהל חנות למכשירי מטבח; ולפני כן, שוער מקצועי של שמשון תל אביב ומכבי חיפה. קריירת הכדורגל שלו נקטעה כשהכיר את אתי, אהבת חייו, וקיבל אולטימטום לפני משחק באוסטרליה: או שנישאים ופורשים, או ממשיכים בקריירה לבד. דינו בחר באפשרות הראשונה - ויתר על חייו ככדורגלן לטובת הקמת משפחה. זו התבררה כהחלטה הטובה בחייו.

המשפחה שדינו ואתי הקימו הייתה יפה. האישיות שלהם השתלבה באופן מושלם. אתי הייתה כמו לביאה שאהבה את ילדיה בעוצמה ויצרה בית חם, אכפתי ופתוח. דינו היה אדם פשוט ונדיב, שתמיד שם אחרים לפניו - מחויב לצדקה לשמה. "דבר אחד שלמדתי מאבי הוא שהוא היה אדם מיוחד מאוד," אמר אליאור. "הוא תמיד לקח את ההזדמנות לתת לאחרים מבלי לצפות לתמורה. הוא עשה זאת בפשטות - אהב להתחבר לאנשים. מאמי למדתי להיות הורה טוב; החום שלה עטף את כל הבית - אותי ואת אחיי. היא תמיד הייתה שם בשבילנו. אני משתדל לתת לבני את החום שהיא נתנה לי."

למרות שהוריו של אליאור כבר לא בחיים - אביו נפטר כשהיה בן 31, ואמו לפני כמה חודשים - הלקחים שהם לימדו אותו נשארו לכל החיים. אכן, בלעדיהם הוא לא היה האדם או האב שהוא היום. הוא גם לא היה מגלה את אהבתו לכדורגל ולהפועל תל אביב.

הכדורגל במשפחת ברנס היה עניין משפחתי, ואליאור נולד למעשה עם כדור ליד רגליו. כך, התשוקה שלו למשחק הייתה בלתי נמנעת - אחרי הכל, גם אביו וגם דודו היו כדורגלנים מקצועיים. גם החיבה שלו להפועל עברה אליו במשפחה מדור לדור. זה התחיל אצל סבא וסבתא שלו, שתמכו במועדון מתוך אמונה איתנה בערכים הסוציאליסטיים שהפועל ומפא"י ייצגו. הנאמנות הזו להפועל הועברה להוריו של אליאור: "אבא ואמא שלי תמיד אהבו את הפועל תל אביב. אני זוכר אותם הולכים לאצטדיון לפני משחקים, גאים ללבוש את חולצות האדומות של הפועל. וכמובן, הייתי תמיד איתם - יושב וצופה. מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד אהבתי את המועדון."

וכך, כאשר אליאור התחיל להפגין כישרון בכדורגל כילד, היה זה טבעי להוריו לקחת אותו למבחן לתוכנית הפיתוח של הנוער בהפועל תל אביב. הוא עבר את המבחן, נרשם לאקדמיה, והחל מסע שהוביל אותו לפסגת הכדורגל הישראלי עם המועדון שעליו חלם.

מהרגע שבו אליאור הצעיר דרך במתחם האימונים של הפועל תל אביב בגיל 7, היה ברור למאמניו שהוא שונה מהילדים האחרים במועדון - שכן היה לו הפוטנציאל להיות באמת מיוחד. הביטחון שהעניקו לו המעגל הפנימי שלו - במיוחד משפחתו וחבריו הקרובים - היה קריטי להתפתחותו ואמונתו העצמית. התמיכה של הקרובים לו, יחד עם הזמן שהשקיעו בו מאמניו, סייעה לאליאור להפוך לכדורגלן המבטיח ביותר בקבוצת הגיל שלו בהפועל. במיוחד, בן-חור מזרחי, רחביה רוזנבאום, וגיגי כהן השפיעו רבות על המשחק של אליאור הצעיר. "במחלקת הנוער, היה לי מזל שלמדתי מהמאמנים הטובים ביותר. הכל התחיל דרכם. הם לימדו אותי את ההיבט הטכני של המשחק, העניקו לי את האינטליגנציה הטקטית שלי וחידדו את הפוקוס המנטלי שלי."

בנוסף לכך שעזרו לאליאור לחדד את כישוריו במגרש, מזרחי ורוזנבאום לימדו אותו את רמת המציינות הנדרשת מכדורגלן מקצועי גם מחוץ למגרש - ערך השמירה על תזונה נכונה ומצב פיזי טוב במהלך הפגרה, והחשיבות של בניית קשרים חזקים עם חברי הקבוצה שלו. ההשפעה של גיגי כהן על אליאור חרגה מעבר לכדורגל: "מלבד היותו המאמן שלי, הוא היה כמו אבא עבורי - הוא לימד אותי איך להתנהג ולהתנהל הן ככדורגלן על המגרש והן בחיים המקצועיים שלי מחוץ למגרש."

בעוד שלאליאור היה מזל להיות מוקף במאמנים, משפחה, וחברים ששיחקו תפקיד משמעותי בעלייתו לפסגת הכדורגל הישראלי, הכל היה לחינם אלמלא הרוח הצנועה ומוסר העבודה יוצא הדופן שלו. אכן, ההנחיות והלקחים שהועברו לאליאור על ידי מאמניו ניתנו לכל עמיתיו - אך נדרש אדם ייחודי כדי לרסן את האגו שלו, להפנים את העצות שקיבל ממוריו, וליישם אותן מייד ובאופן עקבי.

אפשר לומר שכאשר כישרון מופלא פוגש במאמץ אדיר, התוצאה היא מציינות. וכאשר מציינות זו מתפתחת ומתפתחת בסביבה אוהבת ומטפחת - כמו זו של משפחת ברנס - ההצלחה היא כמעט מובטחת. עבור אליאור, "הצלחה" זו התבטאה לראשונה כאשר נבחר לנבחרת ישראל בשנת 1978 כדי להשתתף בגביע העולם עד גיל 13.

"כשנבחרתי, בגיל 13, לנסוע לארגנטינה ולייצג את ישראל עם הנבחרת הלאומית בגביע העולם, ידעתי שיש לי עתיד אמיתי בכדורגל. אנשים תמיד נתנו לי תקווה ובטחו בפוטנציאל שלי. אבל ההזדמנות הזו הפכה את זה למציאות. הייתי השחקן היחיד מהפועל שנבחר לנבחרת זו - כך שהיה ברור אז שיש לי עתיד מזהיר בספורט."

לשחק מול 70,000 אוהדים מריעים באצטדיון ריבר פלייט בארגנטינה היה, אולי, ההכנה הטובה ביותר שאליאור יכול היה לקבל להופעת הבכורה שלו בקבוצה הראשונה של הפועל תל אביב. במשך שנים שקדמו ליום המפואר הזה, אליאור התאמן עם קבוצת הנוער לצד המבוגרים - אך מעולם לא איתם. במהלך אותה תקופה, מאמן הקבוצה הראשונה של הפועל - האגדי דוד שוויצר - הבהיר לאליאור הצעיר שהוא אוהב את המשחק שלו. למעשה, הוא כל כך אהב אותו שהעלה את אליאור לקבוצה הראשונה בגיל הרך של 16. הכניסה לחדר ההלבשה של הבוגרים בפעם הראשונה הייתה חוויה שהוא לעולם לא ישכח. "זה היה היום הכי מרגש בחיי," אמר אליאור. "ראיתי את כל הכוכבים הגדולים שאת התמונות שלהם הייתה לי על הקיר כילד. פתאום הייתי שם, איתם, בגיל 16 וחצי. זה היה חלום שהתגשם."

בעוד שהפועל הפיקה אינספור כדורגלנים גדולים בשנות ה-80, רבים מהם שיחקו בנבחרת ישראל, השותפות בחדר ההלבשה עם משה סיני הייתה מיוחדת במינה. "הוא היה השחקן אליו שאפתי להידמות," אמר אליאור. "הקפטן. כוכב הנבחרת הלאומית. אחד השחקנים הטובים ביותר בישראל אי פעם. הוא היה הכל." האדם שהיה בעבר גיבורו וסמל שלו הפך למנטור שלו, למאמן אישי ולחבר לקבוצה. מיד, משה לקח את אליאור תחת חסותו. "הוא הראה לי את הדרך - הסביר לי הכל על איך להצטיין ככדורגלן על ומחוץ למגרש. הוא לימד אותי איך להיות מקצוען אמיתי. אתם חייבים להבין, זה היה האדם שאליו שאפתי להיות. וכשהוא נתן לי את ברכתו, זה היה עולם ומלואו עבורי."

אליאור (שמאל), משה סיני (ימין)

אליאור (שמאל), משה סיני (ימין)

זה לא נדיר שמי שנולד עם כישרון רב יתנגד למשוב מהמורים והמנטורים שלו. אחרי הכל, הכישרון שלהם בדרך כלל מספיקים כדי להצטיין בצורה טבעית ובלתי מלוטשת - לפחות בשלב מוקדם בחיים. אך אליאור היה שונה. רוחו הצנועה והאכפתיות שלו היו בין המתנות הגדולות ביותר שלו; מתנות שכנראה עברו אליו מאביו. וכך, כאשר דוד שוויצר ומשה סיני דיברו, אליאור הקשיב לכל מילה; ספג את כל החוכמה והעצות שלהם כמו ספוג. תחת הדרכתם, הוא חידד את כישוריו ואת המנטליות שלו - והפך את עצמו לכדורגלן יוצא דופן המסוגל להופיע ברמה הגבוהה ביותר בתנאים הקשים ביותר.

זמן קצר לאחר כניסתו של אליאור לקבוצה הראשונה של הפועל, היכולת שלו והבגרות שלו היו ברורים לכולם במועדון. ב-26 באפריל 1986, בהופעת הבכורה המקצועית שלו נגד מכבי שעריים, זה היה ברור לכל ישראל.

"משחק הבכורה שלי היה משחק שלעולם לא אשכח," אמר אליאור. "זה היה באצטדיון בלומפילד. לפני המשחק חששתי והייתה לי חרדה. אבל הייתי חזק מנטלית. ידעתי מה אני רוצה להשיג. בסופו של דבר, ניצחנו את המשחק 3-2. הייתי בר מזל והבקעתי 2 שערים. מעולם לא חלמתי שזה יקרה. בלילה אחד עברתי מילד אנונימי לאדם מפורסם מאוד שלא יכול ללכת ברחוב בשלום. הייתי רק בן 17."

אליאור במרכז החומה, מתכונן להגן מפני בעיטת עונשין

אין ספק, אליאור שיחק את המשחק המושלם. כל הכישורים שלו היו מוצגים בפני כל המדינה - המגע הראשון המעודן שלו, טווח המסירות האינסופי שלו, הראייה המדהימה שלו, והמוח הפנטסטי שלו לכדורגל. באותו לילה, ההופעה שלו הייתה יצירת מופת.

לקראת המשחק, במהלך המשחק, ומיד לאחריו, אליאור היה על ענן. הוא האמין, באופן טבעי, שכדורגל לא יכול להיות טוב יותר מזה. ואז, כעבור ארבעה שבועות בלבד, הוא נבחר על ידי המאמן דוד שוויצר לפתוח במשחק הגדול ביותר אי פעם.

כעת, ברור כי מקומו של אליאור ברנס בן ה-17 בהרכב הפותח של הפועל תל אביב למשחק הגדול ביותר של עונת 1986 נגד מכבי חיפה לא היה טעות ולא תאונה. במקום זאת, זה היה השיא של כישרון אלוהי, עשור של עבודה קשה והתמדה, והשקעה ותמיכה לכל החיים מצד משפחה, חברים ומאמנים.

"זה היה המשחק של חיי. זה היה חלום שהתגשם. זה היה באצטדיון בלומפילד. 22,000 איש. זה היה המשחק הכי גדול שהייתי חלק ממנו - חוויה של פעם בחיים. הייתי ילד צעיר שמגשים את חלום חייו עם כל השחקנים הטובים והחשובים של התקופה. בדקה ה-86 של המשחק, כשגילי לנדאו הבקיע בשבילנו, כל האצטדיון רעד מאנרגיה ושמחת אוהדינו. חוץ מיום הולדתו של בני, מעולם לא הרגשתי שמחה כזו בחיי." עבור אלפי אוהדי הפועל בבלומפילד ובכל רחבי הארץ, התחושה הייתה הדדית - זה היה היום המאושר בחייהם גם כן.

באופן אידיאלי, אותו יום היה אחד מרגעי השיא הרבים בקריירה הארוכה והמעוטרת של אליאור ברנס. למרבה הצער, זה לא היה המקרה. בשנת 1991, במהלך משחק אמצע עונה פשוט, רגלו הימנית של אליאור נשברה על ידי שוער מכבי פתח תקווה בדקה ה-43. כשחקן, הוא לא היה אותו הדבר.

"ההצלחה שלי בכדורגל הייתה מידית, אך לתקופה קצרה. נגעתי בגג העולם, ואז ראיתי את הצד השני עם הפציעה שלי. היה קשה להתאושש מנטלית ורגשית. חלום ילדותי התגשם, ואז פתאום הכל נלקח ממני. הפציעה הביאה אותי למקום נמוך מאוד, בור שממנו לא הצלחתי לצאת. עד היום אני מתמודד עם ההשלכות."

אליאור בשנת 1989

למרות שלעולם לא יחזור לשיא הכדורגל המקצועני לאחר הפציעה הטראגית שלו, קשה לקרוא לקריירה שלו משהו אחר מאשר הצלחה מסחררת. במהלך שש שנות השיא שלו בכדורגל, מגיל 17 עד 23, אליאור השיג יותר במגרש ממה שרוב השחקנים משיגים בכל הקריירה שלהם. וכך, אפשר לומר שחיי הכדורגל של אליאור ברנס היו כמו כוכב שביט - קצרים, מרהיבים, ובלתי נשכחים לכל מי שחזה בהם. ואכן, עד היום, אוהדי הפועל לא זוכרים את אליאור בשל הרגל השבורה שספג בשנת 1991, אלא בשל הופעותיו המרהיבות כקשר יצירתי צעיר על הבמות הגדולות של הכדורגל הישראלי. למרבה הצער, תהילת המסע אינה יכולה למלא את החלל שנשאר לאחר סיומו - במיוחד כשהסוף הוא בטרם עת. עבור אליאור, החלל הזה נמשך הרבה מעבר לסיום הקריירה שלו. למרבה המזל, בניגוד לאמרה הידועה, כדורגל הוא לא החיים. ולכן, אף על פי שהפציעה שסיימה את הקריירה של אליאור הייתה מדכאת, היא לא סימנה את סופו של סיפורו. למעשה, הפרק שלאחר פרישתו היה המתגמל ביותר בכל חייו.

לאחר שתלה את הנעליים בשנת 1992, אליאור עבר לאילת והחל לעבוד בתחום האירוח. במשך שש שנים הוא היה מנהל יחסי הציבור של רשת מלונות. בעוד שעבודה ביחסי ציבור חסרה את ההוד וההדר של אתלטיקה מקצועית, הוא נהנה מעבודתו ואהב את החיים שבנה לעצמו. ואז, בשנת 1998, הכמיהה לכדורגל חזרה - ואליאור החליט לחזור ולהתחבר לתשוקה שמשכה אותו במשך כמעט כל חייו. הפעם הוא היה על המגרש לא כשחקן, אלא כמאמן פיתוח נוער. כך, בשנת 2002, סיים אליאור את לימודיו במכון וינגייט - האוניברסיטה המובילה בישראל להכשרה ספורטיבית - עם תואר באימון.

כעת, עם ההסמכה הנדרשת ושפע של ידע וניסיון, אליאור יצא לדרך כדי להתחיל חיים שניים בכדורגל. אבל, בעוד שהראשון היה במרדף אחרי חלום ילדותו, הפעם זה היה למען אחרים. מעל לכל, אליאור רצה להעניק לדור הבא של הכדורגלנים את אותה הנחיה, חונכות ותמיכה שניתנו לו על ידי מאמניו, חבריו ובני משפחתו. והוא עשה זאת בדיוק כפי שאביו היה רוצה - עם רוח צנועה ואכפתית; מתוך רצון פשוט לעזור לאחרים, מבלי לצפות לתמורה.

"הייתה לי היכולת להבין את המשחק ולהעביר את הידע שלי לאחרים," אמר אליאור. "היו בי הקריירות והלקחים של המאמנים שלי; כעת יכולתי להעביר אותם הלאה. אני מקווה שיום אחד אוכל לראות אחד מהילדים שעבדתי איתו בטלוויזיה, מגשים את חלומו, בידיעה שהצלחתי לתרום להצלחתו במעט."

לאחר שסיים את לימודיו במכון וינגייט, אליאור המשיך לגור ולעבוד באילת. לפעמים, בסופי שבוע, הוא היה נוסע עם חברים לתל אביב כדי לצאת לבר או מועדון, ליהנות ממשקה וממוזיקה, ולהירגע אחרי שבוע ארוך בעבודה. באחת הנסיעות השגרתיות הללו, אליאור פגש בחורה צעירה בשם הילה. הם דיברו, רקדו, ונהנו מחברתו של זה. המפגש המקרי הזה הוביל למערכת יחסים קצרה שהסתיימה בידידות, בתנאים טובים. התוצר של מערכת היחסים הזו, עם זאת, שינה את חייהם לנצח.

ב-28 בינואר 2005, נולד יובל ברנס לאליאור ברנס ולהילה כהן. מהרגע שנולד, היה הוא האור בחייהם. "מאז שהיה תינוק, הבן שלי היה הכל עבורי," אמר אליאור. "אמו ואני נותנים לו המון אהבה וחום - אותו סוג של אהבה שקיבלנו כשגדלנו בבתים של ההורים שלנו." ואכן, אליאור הוא ליובל מה שאמו הייתה לו - נוכחות חיובית ותומכת תמידית בחייו. כדי למלא את התפקיד הזה היה על אליאור להתבגר כאדם - להעביר את המיקוד שלו מהשאיפה האישית לשירות עצמי. "האבהות שינתה אותי. זה גרם לי להתבגר. זה העביר אותי מלהיות אדם שמחפש ריגושים, להיות מחויב לחלוטין ליובל. מאז שהיה ילד ועד עכשיו, 24/7, אני תמיד שם בשבילו. אני נותן לו הכל בלי לרצות דבר בתמורה."

יובל, הבן של אליאור (שמאל); אליאור (ימין)

כיום, חייו של אליאור מוגדרים בעיקר על ידי תפקידיו כאב ומאמן. אבל הכל התחיל בהפועל תל אביב - המועדון אותו אהד כילד, אהב כשחקן, וממשיך לתמוך בו גם בפרישה. הקריירה הקצרה והמופלאה שלו הניחה את הבסיס לכל מה שבא אחר כך - והערכים של הפועל, שהיוו השראה להוריו וסביו לפניו, נשארים עם אליאור עד היום. שוויון והכלה, מעורבות בקהילה, ספורטיביות ומשחק הוגן - כל אחד מהעקרונות האלה מבוסס על צניעות ואלטרואיזם; אותן התכונות שהוריו של אליאור השרישו בו לפני שנים רבות. למרות שהקריירה של אליאור הסתיימה לפני 33 שנים, אהבתו להפועל ממשיכה עד היום - כמו גם הערכתו על ההזדמנות לשחק במועדון הגדול בעולם מבחינתו.

"שנות ה-80 היו תקופה חד-פעמית בחיים. הפועל הייתה אימפריה באותם ימים. כל הכדורגלנים היו אנשים שהערצת. אני מודה לאלוהים שזכיתי להיות חלק מאותה קבוצה ומהמועדון הזה."