הפועל מדברת: סיפורו של אבי אזולאי

אבי אזולאי

בשנות ה-70 של המאה ה-20 העריך הסוציולוג והאקטיביסט הנודע הארי אדוארדס כי כ-3,000,000 צעירים אפרו-אמריקאים תכננו להיות ספורטאים מקצועיים בבגרותם. עבור חלק זה היה חלום, עבור אחרים, מטרה. לצערם, ללא קשר לרצינות של הרצון להיות ספורטאי מקצועי, המסע עבור רובם הסתיים בדיוק באותו אופן - כישלון. ואכן, כפי שניתן לדמיין, הסיכויים של איזה ילד מטקסס להגיע ל-NFL הם קלושים - כל כך קלושים, למעשה, שאדוארדס חישב שהסיכויים אף פחותים יותר מ-1 ל-20,000. 

כמובן, החלום להיות ספורטאי מקצועי אינו ייחודי לקהילות אפרו-אמריקאיות, ואינו מוגבל רק לארצות הברית של אמריקה. ברחבי העולם, ילדים וילדות צעירים וצעירות שואפים להיות כמו גיבורי הספורט הגדולים שהם צופים בהם בטלוויזיה. בליטא, למשל, הגיבורים האלה בדרך כלל משחקים כדורסל. בהודו ובפקיסטן, קריקט הוא ככל הנראה הספורט הנבחר; בישראל, הדמיון הלאומי מוקסם מכדורגל.

בכל יום, אלפי ילדים ממלאים את רחובות ערים כמו תל אביב וחיפה, בועטים בכדורגל הלוך ושוב, מחדדים את כישוריהם ועוסקים במקצוע שלהם - חולמים ללבוש את חולצת המועדון האהוב עליהם בליגת העל הישראלית. בדיוק כמו צעירים אמריקאים שמקווים להצליח ב-NBA, הסיכויים להצליח כמקצוען בליגת העל נמוכים מאוד. ואכן, רק שחקנים יוצאי דופן באמת מסוגלים להתעלות מעל עמיתיהם כדי ליצור קריירה ככדורגלן מקצועי. למזלם של אלפי אוהדי הפועל תל אביב בארץ ובחו"ל, אחד הספורטאים האלה היה אבי אזולאי.

אבי נולד ב-3 בינואר 1974 בבת ים - עיר דרומית לתל אביב - למישל ופאני אזולאי, שניהם שירתו בחיל האוויר הישראלי במשך מספר עשורים. משפחת אזולאי הייתה מלוכדת, וההורים סיפקו את האיזון המושלם של חיבה ומשמעת לאבי ושלושת אחיו הגדולים. אמו פאני העניקה להם אהבה וחום, ואילו מישל, אביו של אבי, החדיר דיוק והתמדה בילדים. למען האמת, פאני ומישל היו שניהם הורים מסורים שדאגו שלילדיהם לעולם לא יחסר דבר. "כשביקשתי מאמא שלי משהו", אמר אבי, "זה תמיד היה ‘כן, כן, כן‘; וכששאלתי את אבא שלי זה היה ‘לא, לא, לא...כן‘." 

התמיכה שפאני ומישל סיפקו לאבי והביטחון שהנחילו לו ללכת בעקבות חלומותיו, היו חיוניים להתפתחותו ככדורגלן וכאדם. לאורך שנות נעוריו והקריירה המקצועית שלו, הוא נשען לעיתים קרובות על השיעורים שלימדו אותו הוריו להשקיט את הספק העצמי ולהתגבר על הלחץ. הרוח האלטרואיסטית שירש מהם - הנטייה לשים אחרים לפני עצמו - הפכה אותו בסופו של דבר לאהוד על אוהדי הפועל. ואכן, בכל פעם שהייתה הזדמנות במהלך הקריירה המקצועית שלו להביא שמחה לחייהם של אוהדים מחוץ למגרש, הוא תמיד מיהר להיענות. אם, למשל, הוא התבקש להפתיע אוהד צעיר בבר המצווה שלו או לבקר אוהד חולה בבית החולים - התשובה הייתה תמיד "כן".

למרות היותה ממוקמת על חוף הים התיכון, ביתם של לא מעט חופים, בת ים היא עיר של כדורגל. וכך, כמו רוב חבריו, אבי נולד עם הכדורגל ברגליים. הכישרון שלו למשחק היה תמיד ברור - בגיל 7 הוא ניסה להתקבל לקבוצת הנוער של הפועל תל אביב בעקבות המלצה של חבר משפחה ואכן התקבל. זו הייתה תחילתו של רומן חייו עם הפועל, וחלומו להיות כדורגלן מקצועי.

בעוד הצטרפות לקבוצת הנוער של אחד ממועדוני הכדורגל הגדולים בישראל היא בהחלט הישג ראוי לציון, היא אינה מבטיחה קריירה בספורט. למעשה, רוב שחקני הנוער מעולם לא הופיעו אפילו פעם אחת בליגת העל הישראלית, שלא לדבר על המועדון שבו הם התחילו את הקריירה שלהם. אבל אבי היה שונה: "מגיל צעיר מאוד, תמיד הייתי הקפטן של הקבוצות, תמיד הייתי בנבחרת הלאומית, וראיתי לאן זה הולך". תכונות המנהיגות שלו הפכו אותו לחלק שלא יסולא בפז מכל קבוצה בה שיחק במהלך קריירת הנוער שלו. ואכן, נראה היה שהוא תמיד מכה את האקורד הנכון ברגע הנכון - אם חבריו לקבוצה צריכים להיות מופעלים ומדורבנים לגבהים גדולים יותר, הוא יכול להיות גנרל על המגרש וכריזמטי; ואם הם זקוקים לנוכחות מרגיעה על המגרש, הוא יכול להוביל על ידי דוגמה אישית עם קור הרוח יוצא הדופן שלו תחת לחץ. מחוזק מההצלחה המיידית שחווה ככדורגלן תחרותי, אבי זיהה כבר בשלב מוקדם שחלומו לשחק את המשחק שאהב באופן מקצועי יכול להפוך למציאות. אבל המציאות הזו לא הייתה מגיעה בלי עבודה קשה, מסירות, עקביות והתמדה - אותה התמדה שאביו החדיר בו כילד. 

אבי אזולאי חוגג את השער הראשון שלו בהרכב הראשון של הפועל תל אביב

כשהגיע זמנו של אבי להופעת הבכורה שלו עם ההרכב הראשון של הפועל תל אביב, היה זה שיאו של מסע ארוך ומפרך שהוביל להזדמנות שאותה ניצל בשתי ידיו. "דבר ראשון, זה (הרכב הראשון) משהו מתבשל - זה לא קורה בין לילה. אתה מתחיל ביכולת לתרגל ולהתאמן עם הבוגרים. וברגע שתינתן לך ההזדמנות הזו, זה תלוי בך להיאחז בה. זה לא קורה מיד." "הצ'אנס" של אבי, כביכול, הגיע בדמות דרבי תל אביבי נגד אחת היריבות השנואות ביותר של הפועל: מכבי תל אביב. זו הייתה התוצאה של מוסר העבודה שלו, נחישותו וההתמדה שלו - החל מהעברהחזק שלו עם קבוצות הנוער של הפועל תל אביב ועד לשנתו המוצלחת בהשאלה בעונת 1992/93 בהפועל בת ים. 

הקהל באצטדיון בלומפילד ביום הגורלי של הופעת הבכורה של אבי היה רועש, והאנרגיה הייתה מחשמלת. בישראל יש מעט אירועי ספורט עם אווירה כמו במשחקים בין הפועל למכבי - העוצמה הנוצרת על ידי האוהדים ביציעים והשחקנים על המגרש היא ענקית, והלחץ על הספורטאים הוא לא מהעולם הזה. ואכן, משקל הציפייה להופיע והרצון לנצח מספיק כדי להשפיע על הוותיקים המנוסים ביותר, שלא לדבר על ילד בן 18 שעושה את ההתחלה המקצועית הראשונה שלו עם מועדון הילדות שלו. וכך, כשאבי קיבל את הקריאה לשחק ברבע הגמר של גביע הטוטו לאומית - תחרות הכדורגל השלישית במשמעותה בישראל - הוא היה מודע באופן מלא לגודל האירוע. "ביום הדרבי, לפני המשחק, גם המאמן הראשי שלנו וגם העוזר הראשי שלנו קראו לי לחדר ההלבשה ואמרו לי ‘אתה הולך להיות ב-11 היום‘. זה משהו שמעולם לא קרה בעבר! ולעולם לא אשכח שלפחות 30 שניות לאחר מכן, הרגליים שלי ממש רעדו והברכיים שלי כאבו!" 

אבי אזולאי ושחקן מכבי תל אביב, רפאל שרון (באוויר), בדרבי 

באותו רגע, ניתן היה לסלוח למאמניו של אבי על שחשבו שיתקשה לתפקד בנסיבות העניין. אבל, כפי שהיה לאורך כל קריירת הכדורגל שלו, לא היה דבר גדול על אבי אזולאי. ברגע שכף רגלו דרכה על המגרש ועשתה את התיקול הראשון שלו, הוא התרכז ושיחק משחק מצוין. למעשה, הביצועים שלו היו כל כך יוצאי דופן, שאפילו בתבוסה, הוא נבחר לאיש המשחק על היותו השחקן המצטיין ביותר באותו יום. זו הייתה התחלה כמעט מושלמת למה שעתיד היה להיות קריירה עם הפועל.

בעוד קור רוחו ונינוחותו של אבי אפשרו לו לפתוח עם ההרכב הראשון של הפועל, המעבר בנוער לא היה נטול אתגרים. בשנות ה-90 היה נהוג ששחקנים צעירים בעונת הבכורה שלהם  מתלבשים מחוץ לחדר ההלבשה - מבודדים מהוותיקים. לעתים קרובות, שחקנים בקבוצה הראשונה יכולו להיות די קרים כלפי שחקני נוער חדשים - לראות אותם לא כחברים לקבוצה, אלא כתחרות המנסה לתפוס את מקומם בסגל, ובכך, את פרנסתם. אבל הפועל הייתה שונה. בעוד שחקני נוער במועדונים אחרים נודו על ידי חבריהם המבוגרים יותר, ותיקי הפועל היו להוטים לשמש כמנטורים לבני הנוער שניסו למצוא את מקומם בקבוצה הראשונה. וכך, כשאבי נתקל באתגרים שמגיעים עם הסיטואציה של להיות בן 18 בליגה של גברים, הוא נתמך על ידי שחקנים כמו אלי כהן ומשה סיני - אגדות הפועל שהם מגדולי הכדורגלנים הישראלים בכל הזמנים.

משה השפיע במיוחד על המשחק של אבי הצעיר. הם שיחקו יחד במשך כמה עונות בסוף הקריירה של משה, ובשלב זה הוא עבר לתפקיד המאמן הראשי. כדורגלנים מוכשרים רבים נאבקים כמאמנים כי הם לא יכולים ללמד את הניואנסים של המשחק שבאים להם בטבעיות. למזלו של אבי זה לא היה המקרה עם משה, שהיה, לכל הדעות, מורה פנומנלי. תחת הדרכתו של משה, אבי התפתח לקשר אדיר להפועל תל אביב.

נקודות החוזק של אבי כשחקן היו הפיזיות, קצב המשחק, אינטליגנציית משחק וקור הרוח שלו. הוא לא היה גדול במיוחד, בגובה 173 ס"מ בלבד, והוא גם לא היה המהיר ביותר - אבל רוח הלחימה, האינטנסיביות והבנת המשחק שלו הפכו אותו ליתד קבוע ב-11 הפותחים של הפועל במהלך 7 שנותיו במועדון. הסגנון שלו לא היה נוצץ, ולעתים קרובות הוא נמנע מפעולה מרהיבה והעדיף מסירה פשוטה. אבל, כפי שאמר פעם המאמן והכדורגלן ההולנדי המנוח יוהאן קרויף: "לשחק כדורגל זה פשוט מאוד, אבל לשחק כדורגל פשוט זה הדבר הכי קשה שיש". אבי אזולאי היה אמן של "כדורגל פשוט" - וגישתו הפשוטה אך היעילה להפליא למשחק הייתה חלק בלתי נפרד מעשרות ניצחונות של הפועל במהלך שנות התשעים.

אבי אזולאי (משמאל)

בעוד שהקריירה של כל ספורטאי מקצוען מאופיינת בשיאים ושפל, פסגות וכשלונות, שנותיו של אבי בהפועל היו בין הטובות ביותר בכל חייו. הוא אהב את אחוות חבריו לקבוצה, את יחסיו עם האוהדים ואת התחרות על המגרש. הוא התענג על הרגעים הגדולים ביותר בבמות הגדולות ביותר - היריבויות נגד בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב, משחקי גביע אופ"א נגד הטובים באירופה, והשלבים האחרונים של גביע המדינה. ואכן, עבור אבי, ככל שהבמה גדולה יותר, כך נראה שהוא משחק טוב יותר. והוא שמר את המשחקים הטובים ביותר שלו לימים שבהם הקבוצה שלו הייתה זקוקה לו ביותר - כמו שמינית גמר הגביע הישראלי של עונת 1991/92 נגד בני יהודה, כאשר הוא כבש את השער השוויון והיחיד של הפועל, והביא את הקבוצה לרבע הגמר של אחת מתחרויות הכדורגל הוותיקות והיוקרתיות ביותר בישראל.

הפער בין פתיחה בהרכב ראשון לבין היתקעות על הספסל עדין למדי. שחקנים, ללא קשר להצלחה בעבר, תמיד מוחלפים על ידי רכש חדש או זימון טרי מקבוצת הנוער. 143 הופעותיו של אבי במועדון לאורך 7 שנים מעידות על ההתמדה יוצאת הדופן שירש מאביו. ואכן, למרות ההצלחה המוקדמת שחווה אבי בהפועל, הוא נשאר מקורקע, צנוע, חרוץ, ומחובר לאורך כל הדרך - מעולם לא איפשר לרמתו לרדת או לאתגרים ששיחק בהם לשעמם. 

למרבה הצער, להבת הכדורגל מתה בסופו של דבר עבור כל השחקנים. לכל מסע, לא משנה כמה גדול, יש סוף. ובשביל אבי, הסוף הגיע אחרי עונת 1998/99 כאשר נאמר לו על ידי הנהלת הפועל שהם הולכים להמשיך הלאה בלעדיו. זו הייתה הודעה קשה - שהמועדון היחיד שהכיר כל חייו, מאז שהיה בן 7, כבר לא היה זקוק לו. ובעוד קריירת הכדורגל המקצועית שלו נמשכה כמה שנים אחרי הפועל, לא היה קל להשלים עם סוף תקופת ילדותו במועדון: "אחרי שעזבתי את הפועל, היה לי מאוד מאוד קשה ללכת לצפות במשחקים - כאב לי לדעת שאני לא חלק מזה. אבל אתה יודע, החיים נמשכים. אין מה לעשות עם זה". למרבה המזל, כמו שאומר ביטוי הישן, הזמן מרפא את כל הפצעים: "לפני שלוש שנים, עשיתי את דרכי חזרה להפועל - התחלתי שוב לתמוך במועדון. לא החמצתי משחק מאז."

בפרישתו מנהל אבי משרד חקירות פרטי בראשון לציון. הוא נשוי באושר לאודליה, אשתו האהובה מזה 24 שנים. יחד יש להם 5 ילדים נפלאים: מוריה, רוני, שי, רן ויאן. היום, אהבתו להפועל היא כפי שהייתה כשהצטרף למועדון כילד לפני יותר מ-40 שנה: "הגעתי להפועל תל אביב כשהייתי רק בן 7 - מאז אני הולך לישון עם הפועל ואני מתעורר עם הפועל. הפועל נמצאת בדמי, היא חלק ממני, היא מי שאני".

אבי אזולאי והמשפחה